מקום שקט כל כך

באותה שעה במיון, האורתופד שהכריע את הדין לגבי מצב ידי היה אותו רופא (בכיר), שצעק בכל חדר המיון שהוא לא בודק שיכורים ואותו אחד שהגיב בקור רוח לרופאה, שישבה לצידו בדלפק המיון מיד אחרי טיפול באירוע טראומה, לכך שהעירה לו בקול קולני ועצבני שזו פעם אחרונה שהוא מדבר אלייה בזלזול.

אחרי צילום הרנטגן הראשון, חזרתי לאותה מיטה שעלייה שכבתי במשך כל הלילה במיון, עם כאבים יותר חזקים ואחרי סחרור קשה. בשלב זה הייתי אחרי דקה שהרגישה כמו נצח שעוררה אצלי בחילה נוראית,חיוורון ותחושה שהרצפה סביבי זזה, תחושות אלו נבעו מזיק /רעד של שלושה התקפי כאבים נוראים, שתקפו אותי בזה אחר זה.

לאחר מכן הרופא ניגש אליי ואמר "כן יש לך שבר ביד, בואי נגבס אותך, אה ו... תצטרכי גם לעבור ניתוח". באותו הרגע רועי לא הפסיק להתנצל ולי רק עבר בראש  - אוי לא! איך אני הולכת לספר את זה להורים שלי. ששאלתי את הרופא אם צריך לעשות ניתוח אז למה לא עכשיו, אותו רופא ענה בנונשלנטיות שיש תור ויש אנשים לפני,שממתינים לניתוח.

רק כשיצאנו מהמיון העזתי לספר לאחד מקרובי את מה שאירע, התקשרתי לאחותי הגדולה סיפרתי לה ולא הפסקתי לבכות, ביקשתי ממנה שלא תספר להורים שום דבר עד שאספר בעצמי, הרגשתי שאני חייבת לישון קצת לפני שאני מדאיגה אותם.

חזרנו הביתה בבוקר, גמורים מעייפות ומזועזעים מההרפתקאה שחוינו.

האמת שלא הספקתי או יותר נכון לא הצלחתי בכלל לישון וכבר באותו הבוקר התקשרו מבית החולים - איכילוב לתאם לי תור לניתוח ביום ראשון. בכל זאת מסתבר שהביקוש לא היה כל כך רב.

הופתעתי,הסתייגתי ,חשבתי (לא לבד...) שאולי כדאי לפנות לרופא פרטי,בכל זאת מדובר ביד שלי, יד ימין שלי. היום היה יום שישי, כבר שעת צהריים, התחלנו בבירורים ,פתחנו חמ"ל קטן, הגענו עד הדסה עין כרם.

בסופו של דבר ביום ראשון הצלחנו לתאם תור דחוף לייעוץ עם רופא מנתח פרטי.

את ד"ר רוזנבלט פגשנו בקליניקה באסותא.

הדבר הראשון שדיברנו עליו אחרי שאישר את האבחנה של האורתופד מהמיון,היה בענייני התשלום,כדלקמן:

שכר מנתח (מן הסתם הרופא ידע לציין) XX,000

את השאר העריך:

חדר ניתוח – XX,000

אשפוז- XX,000

אביזרים רפואים- XX,000

כידוע אבא שלי הוא לא רוטשילד ואמא שלי לא בת של טייקון,יחד עם זאת מזל שאת החלק שלא נגבה על שכר מנתח קופת החולים משתתפת בכיסוי.

בהמשך הסביר לנו המנתח על מהלך הניתוח, אני רק זוכרת את הסיכונים שציין ואת הפרט המאוד משמעותי שקיים בבית חולים ציבורי ולא קיים במרכז רפואי פרטי, והוא חדר טיפול נמרץ ( הלחץ מבחינתי התחיל),

החלטנו ללכת על בטוח!

למחרת, מוקדם בבוקר קיבלתי SMS מהמנתח שמורה לי לגשת לעשות את הבדיקה היחידה שהייתה חסרה, ספירת דם, על מנת שאהיה מוכנה לניתוח, את שאר הבדיקות הוא משך מהמיון. יותר מאוחר במהלך היום נקבע, שהניתוח יתקיים בעוד יומיים.

ביום הניתוח הגעתי למרכז הרפואי הפרטי, מלווה בבן זוגי ואימי, תחילה פגשנו בפקידת הקבלה הצעירה והמאוד חביבה, היא ישר החתימה אותנו על מסמך, שדרש בעיקר מילוי פרטי כרטיס אשראי, מסתבר שלכל ברזל שהולך לתפוס את העצם שלי, מכל סוג שהוא יש תמחור שונה (פלטינה, ברגים, פין ברזל וכו'), לפני הניתוח לא ניתן לדעת מה הולך להיכנס לגוף שלי. תחילה פותחים, בודקים, ואז מחליטים. מן הסתם אימי רצתה לדעת על מה היא חותמת ובתגובה הפקידה הסבירה: על X  משלמים  XX,000 במידה ויש צורך בX  נוסף אז התשלום יהיה חצי מחיר בלה בלה בלה. בשלב הזה, שנייה לפני הניתוח אני כבר ישבתי בחוסר נינוחות  על הכיסא, לא יודעת אם זה מהסיבה שהרגשתי לא נוח לרוקן את הכיס של ההורים שלי במיוחד שזה לא למטרה משמחת כמו חתונה או חופשה בחו"ל או בגלל שנלחצתי כי בעוד רגע אני הולכת לשכב על שולחן הניתוחים, בכל מקרה התחילו לצוץ לי פצעים אדומים בפנים באוזניים ולא הצלחתי להשתלט על הגרדת.

משם לוויתיי למחלקת האשפוז, שם פגשתי לראשונה את שותפתי לחדר, היא הייתה כמה שעות אחרי ניתוח, פניה חבושות, עיניה מציצות מבעד לתחבושות, בדיעבד לצערי גם פיה.

לפי קולה הבחורה איננה אישה צעירה ובנוסף לא הפסקתי לשמוע אותה לאורך כל האשפוז שלי ואני נמנעת מלפרט את חלק הסנגור שלה את אימי ואת רועי. בזמן שהחלפתי בגדים בחדר וחיכיתי בסבלנות שיבואו לקחת אותי לחדר הניתוח, היא לא הפסיקה להתלונן שהחדר לא קר מספיק ושזה עלול לגרום לריבוי חיידקים בחדר והמשיכה, וטענה שהיא אחרי ניתוח ולא רוצה לחטוף משהו, כמובן שנבהלתי, כי אני גם הולכת להיות באותו החדר אז דאגתי שיהיה מקפיא. בתמימותי חשבתי שזו הבעיה היחידה שלה.

בינתיים הגיע המנתח שלה לביקורת אחרי הניתוח, שמעתי את כל השיחה שלהם...בגדול היא עשתה טיפול אוברול לפנים ולכל שאר חלקי הגוף ברמת שכבת העור החיצוני, אין מה לעשות העולם שייך לצעירים J

הגיע תורי ונכנסתי לחדר ניתוח, הבהלה מתחילה עוד מעצם העבודה שבאים לקחת אותך על כיסא גלגלים ?! למה אי אפשר פשוט ללכת.

חדר הניתוח, מקום מאוד מרשים, גדול, לבן, נקי, הרבה אמצעי תאורה ובמרכזו שולחן הניתוחים.

חוץ מהתפאורה שקיבלה את פני,  פגשתי את הע.מנתח, שקיבל את פני כאילו אנחנו מכירים מימי התיכון בניסיון לשעשע אותי, סביר להניח על מנת להסיח את דעתי ,בין לבין הוא גם פלט בדיחה גסה, מזל שהייתי מרוכזת בעצמי. 

נשכבתי על  המיטה, בשלב זה כל מי שנכח בחדר הניתוח כולל המנתח נמצאים מעל הראש שלי, הסניטר והמרדים מתחילים להתעסק בי, מדביקים לי כל מיני מדבקות על הגוף, ליד הבריאה שלי דוחפים מחטים, אני בינתיים מריצה בראשי את המשפט שורד אמרה לי להגיד לעצמי.  ואז אני שומעת את המרדים אומר שעוד רגע אני ארגיש סחרחורת וארדם. וכך היה.

שהתעוררתי בחדר התאוששות, שמעתי מלמולים של אישה מבוגרת ששכבה במיטה ליד ולפחות לפי ההרגשה 

שלי עברו מספר דקות ואז העבירו אותי למחלקה.

הגעתי לחדר,מובלת באלונקה וכל כך שמחתי לראות את המשפחה שלי, די מהר נרדמתי בחזרה.

פחדתי להישאר באשפוז לילה לבד, אבל הלילה עבר די מהר, בעיקר כי ישנתי, אני זוכרת שבמהלך השינה שלי עד הבוקר שמעתי רעש פלסטיק וצפצוף הדומה לצפצוף השלט של מזגן, בראש הרצתי תרחיש שהמזגן במחלקת האשפוז איננו עובד וכל הלילה עסוקים בניסיונות להדליק אותו, היה לי כל כך חם.

בדיעבד קלטתי (כי שמעתי את האותו הרעש עוד מספר פעמיים, גם שהייתי ערה),שרעש הפלסטיק הגיע

מלחיצת מכשיר הקריאה לאחות, של בת זוגתי לחדר, הייתי כל כך מעורפלת ולא הבנתי למה במשך הלילה לפחות 3 פעמיים ניגשה אליי האחות והפריעה לי בשינה. אבל כמובן שרעש הפלסטיק היה בסה"כ הלחיצות של השכנה המטרידה שכל הלילה קראה לאחיות וביקשה מהן בקשות מופרכות
מסתבר שהיא קראה להן כל כך הרבה שבין הקריאות הן חשבו שאחת מהן שלי.

בבוקר נאלצתי לפגוש את השכנה לחדר פנים מול פנים, כמובן לאחר שהיא הסיטה את הוילון ושאלה לשמי, הציגה את עצמה, ציינה שהיא לא יכולה לדבר כל כך הרבה, אבל היא בכל זאת מציגה את עצמה  בכדי שנעביר את השהות שלנו באשפוז, יחד.

הבחורה דיברה יותר ממני ומכל צוות האחיות והרופאים ביחד.

תודה לאל אימי ורועי התייצבו בבוקר מוקדם וגאלו אותי ממנה כמה שיותר מהר.

המנתח שלי הגיע מוקדם בבוקר לבדוק אותי , הורה לי לנוח יום אחד והחל ממחר צריך להתחיל לעבוד על היד, להפעיל אותה כמה שיותר ולא משנה כמה שיכאב.

תודה ענקית ומקרב לב לאלוהים שזכיתי במשפחה נפלאה, עוזרת, דואגת , תומכת, מלאה באורך רוח ומבינה ובמיוחד לכם הורי היקרים. סליחה שנאלצתם לבטל את החופשה במיקונוס וסליחה שסבלתם ועדיין סובלים אותי.

תודה לאחותי הקטנה שתמיד דואגת לי ותומכת בכל מבוקשיי.

כן מירי גם את, סליחה שנזפתי בך כי לא הצלחת לסרק אותי כפי שאני רוצה.

תודה לרועי בן זוגי התומך גיליתי בך צדדים שלא הכרתי (הפכת לעקרת בית מושלמת), מהיום אני מבטיחה שלא אתערב בחלק של ניקיון הבית  והבישולים שלך, אתה עושה את זה באופן מושלם.

לתפארת מדינת ישראל

יום חמישי 19.7.2013 מסתמן לו יום ממש נפלא, היום התחיל בעבודה כמו בכל בוקר, רוטינה קבועה של עבודה במרץ, מנסים לסיים את כל המטלות ולהספיק כמה שיותר ,מתפחלצים מבקשות לא הגיוניות של לקוחות, מתעמתים עם ספקים, השגרה היומיומית. יחד עם זאת אני מלאה באנרגיות חיוביות.

איך לא?! היום יום חמישי , הסופ"ש מחכה לי. 

במהלך היום בראשי מתרוצצות פנטזיות על חוף ים, (בלי עצי קוקוס,חול לבן, ים טורקיז או ערסלים, תאילנד או הקאריבים וגם לא צלילה עם שנורקל או עם ציוד צלילה) אלא פנטזיות כאלה, שהן ברות קיום.

המחשבות רצות איך אני הולכת לנצל את הסופ"ש ולרבוץ ללא מעש על החול בחוף הים של תל אביב, גם בשישי וגם בשבת , הכי רחוק שהצלחתי להגיע במחשבותיי זה להטביע את עצמי מתחת למים השקטים והנעימים.

תחושה זו ליוותה אותי במשך כל היום, תוך כדי עבודה, תוך כדי הלחץ, האופטימיות לא הפסיקה לבעור. 

אני יודעת שבן זוגי היקר מגיע הערב מאוחר מהעבודה ומנצלת את הערב לבילוים, הישר מהעבודה אני יוצאת לכיוון ה"דיינר" באבן גבירול, פוגשת לשעה קלילה את חברתי האהובה ואת אחותה. מצב רוח טוב, עדכונים חוויות  אני מקנחת במנת השרימפס הידועה של המסעדה תוך כדי בשיחת טלפון קצרה קובעת להיפגש בדירה עם חברה טובה אחרת, להשלמת פערים, אנחנו יושבות בניחותא במרפסת ומעבירות ערב בשיחה נעימה.

רועי חוזר הביתה בסביבות 23:00 מבחינתי הערב עוד צעיר ואנחנו מחליטים לקפוץ לבר בדיזנגוף, אחות של רועי נמצאת בבר, ביום הולדת של חבר, הזדמנות מצויינת לפגוש חברים.  נעצור רגע!  

מי שמכיר אותי יודע שכל מה שסיפרתי עד כה ספק אמין או שפשוט איננו ברור מאליו בכלל. מבחינתי אחרי יום עבודה צפייה בטלוויזיה בריאלטי הזוי כלשהו זה הטופ של הערב שלי. כבר מזה זמן רב,שסיגלתי לעצמי במקסימום "הנאה" אחת ליום.  ויציאה לבר?! מזמן כבר לא בלקסיקון ורגע לא חשבתי שמשהו מוזר קורה. זרמתי עם הערב, נהנתי מכל רגע ,ביליתי עם אנשים אהובים, פגשתי חברים שמזמן לא ראיתי ערב מהנה לכל הדעות.

אז בבר היה נחמד מאוד, חברים של רועי הצטרפו אלינו , החלפנו חוויות, צחקנו, נבהלנו.... הבחורה שישבה שולחן לידנו עם בחור שישב איתה לפתע נפלה מכיסא הבר הגבוה והתעלפה לכמה שניות, לא ברור לי מאיזה סיבה אולי הגזימה קצת עם האלכוהול.

השעה קצת אחרי 02:15 אנחנו נפרדים מהחברים עולים על הקטנוע ונוסעים לכיוון הבית, את הדרך עשינו מדיזנגוף, דרך קינג' ג'ורג' נכנסנו לשדרות בן ציון, הכביש היה שטוף במים, כאילו לפני רגע ענן יחיד הוריד מבול של גשם ושטף את הכביש, אבל אנחנו בחודש יולי , איך גשם?! 

מה שבאמת קרה,רון חולדאי החליט שזה בסדר גמור לבזבז את המעט ממאגר המים של מדינתנו הקטנה והדלה ולטפח בהשקיה את מעט הדשא הקיים מצידי השדרה עד שהדשא מגיע לשלב שהוא מוצף במים ושוטף גם את הכביש. למה לשטוף גם את הכביש?! למה לא?! למה רון חולדאי משלם על המים?! אני בכבודי בעצמי משלמת, יותר נכון רועי אבל לא זו הנקודה.

רועי האט את הנסיעה כמו תמיד שהכביש רטוב, שחלילה לא נחליק והמשכנו את הנסיעה ,ברמזור של הבימה בצומת של אחד העם, נעצרנו ושהאור הפך לירוק התחלנו את הנסיעה לפתע הרגשתי חבטה ולאחר מספר שניות מצאתי את עצמי שרועה על הכביש.

הכל קרה כ"כ מהר מהרגע שהתעשתי על עצמי.

הצומת הייתה הומה בכלי רכב ועוברי אורח, שהתקהלו סביבנו וניגשו לתת עזרה

די זינקתי על שתי רגלי, מאחר ולא הייתי רגועה כי את רועי ראיתי לידי ממשיך לשכב על הכביש, שקראתי בשמו הדבר הראשון שאמר, יותר נכון,  ביקש שנהג הרכב שפגע בנו ייסע אחורה על מנת שירד מהקטנוע, שמעך את רגלו ולא אפשר לו להתרומם באותו הרגע לי הספיק לדעת שרועי מדבר, משמע חי.

 אני זוכרת את המבט של הבחור שישב לצד הנהג ברכב שפגע בנו ,BMW  שחורה ישנה, אני זוכרת שעמדה ניידת משטרה במקרה בצומת של אחד העם, אני זוכרת שלא ראיתי בעיניים תרתי משמע, אני נזכרת שלא הצלחתי לקרוא את שם הרחוב בשלט המואר. מה שבטוח אני לא זוכרת שהרגשתי את הכאבים ביד מיד, אני כן זוכרת שלקחו אותי לקפה שנמצא ליד, השיבו אותי על כיסא והתחילו לתחקר אותי בכל פעם מישהו אחר, איך אני מרגישה, ואם כואב לי משהו. 

בזמן הזה האדרנלין בגופי התחיל להשתולל, קשה לי לתאר במילים את ההרגשה,רציתי לצעוק "תעזבו אותי לנפשי"...."אני רוצה הביתה".... אני מרגישה שאני רוצה להקיא ובבית בלי שאף אחד יציק לי ומנסה לחפש את רועי בעיני ,שהתרוצץ ממקום למקום. אותו אדרנלין מנע ממני להרגיש את המכה שספגתי בעת הנפילה לכביש. 

ואז התחלתי להרגיש את גל החום שתקף את מרפקי, הרגשתי שהאזור חם, לוהט, רותח, ביקשתי מהבחור שלא הפסיק לשאול אותי איך אני מרגישה, שיוריד לי את העליונית שלבשתי, בינתיים הוא ניגש להביא לי שקית עם קרח, הרגשתי שרפה ביד.

אט אט התגבר הכאב, הבחור המליץ לנו לגשת למר"ם. 

אותה ניידת משטרה שנכחה במקום האירוע במקרה, עזבה אחרי שהעיפה מבט ווידאה בערף עין כי אין הרוגים וכמובן  שנהג הBMW  השחורה ניצל את המצב וברח מיד אחרי שהניידת עזבה, מיותר לציין כי רועי לא הספיק להחליף פרטים עם הנהג, תאונת פגע וברח!!!

בדיעבד הבנתי שהמשטרה כן עשתה את עבודתה, רועי נשאל ע"י השוטר אם הוא בסדר והוא ענה שכן, אליי הם בכלל לא טרחו לפנות.

עד כה אני מגיעה ל-2 מסקנות:

1. כשאתה בסיטואציה לא ברורה, כלומר שאתה לא במצבך הנורמלי ואז מnowhere  שואלים אותך אם אתה בסדר, כאילו לא ראו מה קרה לפני שנייה, עדיף שפשוט לא תענה.
2. לתפארת מדינת ישראל. איך לא, כמו תמיד משטרת ישראל מקפידה וממשיכה לעשות את עבודתה כראוי  

כשהתחלתי לצרוח מכאבים ושרועי נרגע מההמולה סביבנו והתחיל קצת להבין מה קרה הוא הזמין משטרה ודיווח על התאונה, כעבור מספר שניות הגיעה ניידת האמבולנס ומספר רוכבי אופנוע משירותי ההצלה, אני ורועי עלינו לניידת האמבולנס וקיבלנו את הטיפול הראשוני, את כל הלילה בילינו במיון (מקום לא נעים בכלל), שכבתי חצי לילה על המיטה עם יד מקובעת חבושה בסרבול, רועי לצידי נע צולע סביב המיטה עד שהגיע תורנו לקבל את הטיפול: בדיקה ראשונית, צילום רנטגן והמשך טיפול במקום.

מהמיון יצאנו בשעת בוקר מאוחרת רועי חבוש רגל, שפשופי הכביש הקשים ניכרו בידיו ורגליו. אני עם שבר במרפק ימין, המצריך ניתוח לחיבור העצם השבורה, בשפה הרפואית שבר במרפק אולקרנון  פלוס הנחייה ברורה להרכבת קוקטייל ממשככי כאבים,מהאחות הנחמדה, על מנת שאוכל להצליח להירדם בלילות הבאים.