באותה שעה במיון, האורתופד שהכריע את הדין לגבי מצב ידי היה אותו רופא
(בכיר), שצעק בכל חדר המיון שהוא לא בודק שיכורים ואותו אחד שהגיב בקור רוח לרופאה,
שישבה לצידו בדלפק המיון מיד אחרי טיפול באירוע טראומה, לכך שהעירה לו בקול קולני
ועצבני שזו פעם אחרונה שהוא מדבר אלייה בזלזול.
אחרי צילום הרנטגן הראשון, חזרתי לאותה מיטה שעלייה שכבתי במשך
כל הלילה במיון, עם כאבים יותר חזקים ואחרי סחרור קשה. בשלב זה הייתי אחרי דקה
שהרגישה כמו נצח שעוררה אצלי בחילה נוראית,חיוורון ותחושה שהרצפה סביבי זזה, תחושות
אלו נבעו מזיק /רעד של שלושה התקפי כאבים נוראים, שתקפו אותי בזה אחר זה.
לאחר מכן הרופא ניגש אליי ואמר "כן יש לך שבר ביד, בואי נגבס
אותך, אה ו... תצטרכי גם לעבור ניתוח". באותו הרגע רועי לא הפסיק להתנצל
ולי רק עבר בראש - אוי לא! איך אני הולכת
לספר את זה להורים שלי. ששאלתי את הרופא אם צריך לעשות ניתוח אז למה לא עכשיו,
אותו רופא ענה בנונשלנטיות שיש תור ויש אנשים לפני,שממתינים לניתוח.
רק כשיצאנו מהמיון העזתי לספר לאחד מקרובי את מה שאירע, התקשרתי
לאחותי הגדולה סיפרתי לה ולא הפסקתי לבכות, ביקשתי ממנה שלא תספר להורים שום דבר עד
שאספר בעצמי, הרגשתי שאני חייבת לישון קצת לפני שאני מדאיגה אותם.
חזרנו הביתה בבוקר, גמורים מעייפות ומזועזעים מההרפתקאה שחוינו.
האמת שלא הספקתי או יותר נכון לא הצלחתי בכלל לישון וכבר באותו הבוקר
התקשרו מבית החולים - איכילוב לתאם לי תור לניתוח ביום ראשון. בכל זאת מסתבר שהביקוש
לא היה כל כך רב.
הופתעתי,הסתייגתי ,חשבתי (לא לבד...) שאולי כדאי לפנות לרופא פרטי,בכל
זאת מדובר ביד שלי, יד ימין שלי. היום היה יום שישי, כבר שעת צהריים, התחלנו בבירורים
,פתחנו חמ"ל קטן, הגענו עד הדסה עין כרם.
בסופו של דבר ביום ראשון הצלחנו לתאם
תור דחוף לייעוץ עם רופא מנתח פרטי.
את ד"ר רוזנבלט פגשנו בקליניקה באסותא.
הדבר הראשון שדיברנו עליו אחרי
שאישר את האבחנה של האורתופד מהמיון,היה בענייני
התשלום,כדלקמן:
שכר מנתח (מן הסתם הרופא ידע לציין) XX,000
את השאר העריך:
חדר ניתוח – XX,000
אשפוז- XX,000
אביזרים רפואים- XX,000
כידוע אבא שלי הוא לא רוטשילד ואמא שלי לא בת של טייקון,יחד עם זאת מזל
שאת החלק שלא נגבה על שכר מנתח קופת
החולים משתתפת בכיסוי.
בהמשך הסביר לנו המנתח על מהלך הניתוח, אני רק זוכרת את הסיכונים
שציין ואת הפרט המאוד משמעותי שקיים בבית חולים ציבורי ולא קיים במרכז רפואי פרטי,
והוא חדר טיפול נמרץ ( הלחץ מבחינתי התחיל),
החלטנו ללכת על בטוח!
למחרת, מוקדם בבוקר קיבלתי SMS מהמנתח שמורה לי לגשת לעשות את הבדיקה היחידה
שהייתה חסרה, ספירת דם, על מנת שאהיה מוכנה לניתוח, את שאר הבדיקות הוא משך מהמיון.
יותר מאוחר במהלך היום נקבע, שהניתוח יתקיים בעוד יומיים.
ביום הניתוח הגעתי למרכז הרפואי הפרטי, מלווה בבן זוגי ואימי, תחילה פגשנו בפקידת הקבלה הצעירה והמאוד חביבה, היא ישר החתימה אותנו על מסמך, שדרש בעיקר
מילוי פרטי כרטיס אשראי, מסתבר שלכל ברזל שהולך לתפוס את העצם שלי, מכל סוג שהוא
יש תמחור שונה (פלטינה, ברגים, פין ברזל וכו'), לפני הניתוח לא ניתן לדעת מה הולך להיכנס
לגוף שלי. תחילה פותחים, בודקים, ואז מחליטים. מן הסתם אימי רצתה לדעת על מה היא חותמת
ובתגובה הפקידה הסבירה: על X משלמים XX,000 במידה
ויש צורך בX נוסף אז התשלום יהיה חצי מחיר בלה בלה בלה. בשלב
הזה, שנייה לפני הניתוח אני כבר ישבתי בחוסר נינוחות על הכיסא, לא יודעת אם זה מהסיבה שהרגשתי לא נוח
לרוקן את הכיס של ההורים שלי במיוחד שזה לא למטרה משמחת כמו חתונה או חופשה בחו"ל
או בגלל שנלחצתי כי בעוד רגע אני הולכת לשכב על שולחן הניתוחים, בכל מקרה התחילו
לצוץ לי פצעים אדומים בפנים באוזניים ולא הצלחתי להשתלט על הגרדת.
משם לוויתיי למחלקת האשפוז, שם פגשתי לראשונה את שותפתי לחדר, היא
הייתה כמה שעות אחרי ניתוח, פניה חבושות, עיניה מציצות מבעד לתחבושות, בדיעבד לצערי
גם פיה.
לפי קולה הבחורה איננה אישה צעירה ובנוסף לא הפסקתי לשמוע אותה לאורך כל
האשפוז שלי ואני נמנעת מלפרט את חלק הסנגור שלה את אימי ואת רועי. בזמן שהחלפתי
בגדים בחדר וחיכיתי בסבלנות שיבואו לקחת אותי לחדר הניתוח, היא לא הפסיקה להתלונן
שהחדר לא קר מספיק ושזה עלול לגרום לריבוי חיידקים בחדר והמשיכה, וטענה שהיא אחרי
ניתוח ולא רוצה לחטוף משהו, כמובן שנבהלתי, כי אני גם הולכת להיות באותו החדר אז
דאגתי שיהיה מקפיא. בתמימותי חשבתי שזו הבעיה היחידה שלה.
בינתיים הגיע המנתח שלה לביקורת אחרי הניתוח, שמעתי את כל השיחה
שלהם...בגדול היא עשתה טיפול אוברול לפנים ולכל שאר חלקי הגוף ברמת שכבת העור
החיצוני, אין מה לעשות העולם שייך לצעירים J
הגיע תורי ונכנסתי לחדר ניתוח, הבהלה מתחילה עוד מעצם העבודה שבאים
לקחת אותך על כיסא גלגלים ?! למה אי אפשר פשוט ללכת.
חדר הניתוח, מקום מאוד מרשים, גדול, לבן, נקי, הרבה אמצעי תאורה
ובמרכזו שולחן הניתוחים.
חוץ מהתפאורה שקיבלה את פני, פגשתי את הע.מנתח, שקיבל את פני כאילו אנחנו מכירים מימי התיכון בניסיון לשעשע
אותי, סביר להניח על מנת להסיח את דעתי ,בין לבין הוא גם פלט בדיחה גסה, מזל
שהייתי מרוכזת בעצמי.
נשכבתי על המיטה, בשלב
זה כל מי שנכח בחדר הניתוח כולל המנתח נמצאים מעל הראש שלי, הסניטר והמרדים מתחילים
להתעסק בי, מדביקים לי כל מיני מדבקות על הגוף, ליד הבריאה שלי דוחפים מחטים, אני
בינתיים מריצה בראשי את המשפט שורד אמרה לי להגיד לעצמי. ואז אני שומעת את המרדים
אומר שעוד רגע אני ארגיש סחרחורת וארדם. וכך היה.
שהתעוררתי בחדר התאוששות, שמעתי מלמולים של אישה מבוגרת ששכבה במיטה
ליד ולפחות לפי ההרגשה
שלי עברו מספר דקות ואז העבירו אותי למחלקה.
הגעתי לחדר,מובלת באלונקה וכל כך שמחתי לראות את המשפחה שלי, די מהר
נרדמתי בחזרה.
פחדתי להישאר באשפוז לילה לבד, אבל הלילה עבר די מהר, בעיקר כי ישנתי,
אני זוכרת שבמהלך השינה שלי עד הבוקר שמעתי רעש פלסטיק וצפצוף הדומה לצפצוף השלט של
מזגן, בראש הרצתי תרחיש שהמזגן במחלקת האשפוז איננו עובד וכל הלילה עסוקים
בניסיונות להדליק אותו, היה לי כל כך חם.
בדיעבד קלטתי (כי שמעתי את האותו הרעש עוד מספר פעמיים, גם שהייתי ערה),שרעש הפלסטיק הגיע
מלחיצת מכשיר הקריאה לאחות, של בת זוגתי
לחדר, הייתי כל כך מעורפלת ולא הבנתי למה
במשך הלילה לפחות 3 פעמיים ניגשה אליי האחות והפריעה לי בשינה. אבל כמובן שרעש
הפלסטיק היה בסה"כ הלחיצות של השכנה המטרידה שכל הלילה קראה לאחיות וביקשה
מהן בקשות מופרכות
מסתבר שהיא קראה להן כל כך הרבה שבין הקריאות הן חשבו שאחת מהן שלי.
מסתבר שהיא קראה להן כל כך הרבה שבין הקריאות הן חשבו שאחת מהן שלי.
בבוקר נאלצתי לפגוש את השכנה לחדר פנים מול פנים, כמובן לאחר שהיא
הסיטה את הוילון ושאלה לשמי, הציגה את עצמה, ציינה שהיא לא יכולה לדבר כל כך הרבה,
אבל היא בכל זאת מציגה את עצמה בכדי
שנעביר את השהות שלנו באשפוז, יחד.
הבחורה דיברה יותר ממני ומכל צוות האחיות והרופאים ביחד.
תודה לאל אימי ורועי התייצבו בבוקר מוקדם וגאלו אותי ממנה כמה שיותר
מהר.
המנתח שלי הגיע מוקדם בבוקר לבדוק אותי , הורה לי לנוח יום אחד והחל ממחר צריך
להתחיל לעבוד על היד, להפעיל אותה כמה שיותר ולא משנה כמה שיכאב.
תודה ענקית ומקרב לב לאלוהים שזכיתי במשפחה נפלאה, עוזרת, דואגת ,
תומכת, מלאה באורך רוח ומבינה ובמיוחד לכם הורי היקרים. סליחה שנאלצתם לבטל את
החופשה במיקונוס וסליחה שסבלתם ועדיין סובלים אותי.
תודה לאחותי הקטנה שתמיד דואגת
לי ותומכת בכל מבוקשיי.
כן מירי גם את, סליחה שנזפתי בך כי לא הצלחת לסרק אותי כפי שאני רוצה.
תודה
לרועי בן זוגי התומך גיליתי בך צדדים שלא הכרתי (הפכת לעקרת בית מושלמת), מהיום
אני מבטיחה שלא אתערב בחלק של ניקיון הבית
והבישולים שלך, אתה עושה את זה באופן מושלם.