לתפארת מדינת ישראל

יום חמישי 19.7.2013 מסתמן לו יום ממש נפלא, היום התחיל בעבודה כמו בכל בוקר, רוטינה קבועה של עבודה במרץ, מנסים לסיים את כל המטלות ולהספיק כמה שיותר ,מתפחלצים מבקשות לא הגיוניות של לקוחות, מתעמתים עם ספקים, השגרה היומיומית. יחד עם זאת אני מלאה באנרגיות חיוביות.

איך לא?! היום יום חמישי , הסופ"ש מחכה לי. 

במהלך היום בראשי מתרוצצות פנטזיות על חוף ים, (בלי עצי קוקוס,חול לבן, ים טורקיז או ערסלים, תאילנד או הקאריבים וגם לא צלילה עם שנורקל או עם ציוד צלילה) אלא פנטזיות כאלה, שהן ברות קיום.

המחשבות רצות איך אני הולכת לנצל את הסופ"ש ולרבוץ ללא מעש על החול בחוף הים של תל אביב, גם בשישי וגם בשבת , הכי רחוק שהצלחתי להגיע במחשבותיי זה להטביע את עצמי מתחת למים השקטים והנעימים.

תחושה זו ליוותה אותי במשך כל היום, תוך כדי עבודה, תוך כדי הלחץ, האופטימיות לא הפסיקה לבעור. 

אני יודעת שבן זוגי היקר מגיע הערב מאוחר מהעבודה ומנצלת את הערב לבילוים, הישר מהעבודה אני יוצאת לכיוון ה"דיינר" באבן גבירול, פוגשת לשעה קלילה את חברתי האהובה ואת אחותה. מצב רוח טוב, עדכונים חוויות  אני מקנחת במנת השרימפס הידועה של המסעדה תוך כדי בשיחת טלפון קצרה קובעת להיפגש בדירה עם חברה טובה אחרת, להשלמת פערים, אנחנו יושבות בניחותא במרפסת ומעבירות ערב בשיחה נעימה.

רועי חוזר הביתה בסביבות 23:00 מבחינתי הערב עוד צעיר ואנחנו מחליטים לקפוץ לבר בדיזנגוף, אחות של רועי נמצאת בבר, ביום הולדת של חבר, הזדמנות מצויינת לפגוש חברים.  נעצור רגע!  

מי שמכיר אותי יודע שכל מה שסיפרתי עד כה ספק אמין או שפשוט איננו ברור מאליו בכלל. מבחינתי אחרי יום עבודה צפייה בטלוויזיה בריאלטי הזוי כלשהו זה הטופ של הערב שלי. כבר מזה זמן רב,שסיגלתי לעצמי במקסימום "הנאה" אחת ליום.  ויציאה לבר?! מזמן כבר לא בלקסיקון ורגע לא חשבתי שמשהו מוזר קורה. זרמתי עם הערב, נהנתי מכל רגע ,ביליתי עם אנשים אהובים, פגשתי חברים שמזמן לא ראיתי ערב מהנה לכל הדעות.

אז בבר היה נחמד מאוד, חברים של רועי הצטרפו אלינו , החלפנו חוויות, צחקנו, נבהלנו.... הבחורה שישבה שולחן לידנו עם בחור שישב איתה לפתע נפלה מכיסא הבר הגבוה והתעלפה לכמה שניות, לא ברור לי מאיזה סיבה אולי הגזימה קצת עם האלכוהול.

השעה קצת אחרי 02:15 אנחנו נפרדים מהחברים עולים על הקטנוע ונוסעים לכיוון הבית, את הדרך עשינו מדיזנגוף, דרך קינג' ג'ורג' נכנסנו לשדרות בן ציון, הכביש היה שטוף במים, כאילו לפני רגע ענן יחיד הוריד מבול של גשם ושטף את הכביש, אבל אנחנו בחודש יולי , איך גשם?! 

מה שבאמת קרה,רון חולדאי החליט שזה בסדר גמור לבזבז את המעט ממאגר המים של מדינתנו הקטנה והדלה ולטפח בהשקיה את מעט הדשא הקיים מצידי השדרה עד שהדשא מגיע לשלב שהוא מוצף במים ושוטף גם את הכביש. למה לשטוף גם את הכביש?! למה לא?! למה רון חולדאי משלם על המים?! אני בכבודי בעצמי משלמת, יותר נכון רועי אבל לא זו הנקודה.

רועי האט את הנסיעה כמו תמיד שהכביש רטוב, שחלילה לא נחליק והמשכנו את הנסיעה ,ברמזור של הבימה בצומת של אחד העם, נעצרנו ושהאור הפך לירוק התחלנו את הנסיעה לפתע הרגשתי חבטה ולאחר מספר שניות מצאתי את עצמי שרועה על הכביש.

הכל קרה כ"כ מהר מהרגע שהתעשתי על עצמי.

הצומת הייתה הומה בכלי רכב ועוברי אורח, שהתקהלו סביבנו וניגשו לתת עזרה

די זינקתי על שתי רגלי, מאחר ולא הייתי רגועה כי את רועי ראיתי לידי ממשיך לשכב על הכביש, שקראתי בשמו הדבר הראשון שאמר, יותר נכון,  ביקש שנהג הרכב שפגע בנו ייסע אחורה על מנת שירד מהקטנוע, שמעך את רגלו ולא אפשר לו להתרומם באותו הרגע לי הספיק לדעת שרועי מדבר, משמע חי.

 אני זוכרת את המבט של הבחור שישב לצד הנהג ברכב שפגע בנו ,BMW  שחורה ישנה, אני זוכרת שעמדה ניידת משטרה במקרה בצומת של אחד העם, אני זוכרת שלא ראיתי בעיניים תרתי משמע, אני נזכרת שלא הצלחתי לקרוא את שם הרחוב בשלט המואר. מה שבטוח אני לא זוכרת שהרגשתי את הכאבים ביד מיד, אני כן זוכרת שלקחו אותי לקפה שנמצא ליד, השיבו אותי על כיסא והתחילו לתחקר אותי בכל פעם מישהו אחר, איך אני מרגישה, ואם כואב לי משהו. 

בזמן הזה האדרנלין בגופי התחיל להשתולל, קשה לי לתאר במילים את ההרגשה,רציתי לצעוק "תעזבו אותי לנפשי"...."אני רוצה הביתה".... אני מרגישה שאני רוצה להקיא ובבית בלי שאף אחד יציק לי ומנסה לחפש את רועי בעיני ,שהתרוצץ ממקום למקום. אותו אדרנלין מנע ממני להרגיש את המכה שספגתי בעת הנפילה לכביש. 

ואז התחלתי להרגיש את גל החום שתקף את מרפקי, הרגשתי שהאזור חם, לוהט, רותח, ביקשתי מהבחור שלא הפסיק לשאול אותי איך אני מרגישה, שיוריד לי את העליונית שלבשתי, בינתיים הוא ניגש להביא לי שקית עם קרח, הרגשתי שרפה ביד.

אט אט התגבר הכאב, הבחור המליץ לנו לגשת למר"ם. 

אותה ניידת משטרה שנכחה במקום האירוע במקרה, עזבה אחרי שהעיפה מבט ווידאה בערף עין כי אין הרוגים וכמובן  שנהג הBMW  השחורה ניצל את המצב וברח מיד אחרי שהניידת עזבה, מיותר לציין כי רועי לא הספיק להחליף פרטים עם הנהג, תאונת פגע וברח!!!

בדיעבד הבנתי שהמשטרה כן עשתה את עבודתה, רועי נשאל ע"י השוטר אם הוא בסדר והוא ענה שכן, אליי הם בכלל לא טרחו לפנות.

עד כה אני מגיעה ל-2 מסקנות:

1. כשאתה בסיטואציה לא ברורה, כלומר שאתה לא במצבך הנורמלי ואז מnowhere  שואלים אותך אם אתה בסדר, כאילו לא ראו מה קרה לפני שנייה, עדיף שפשוט לא תענה.
2. לתפארת מדינת ישראל. איך לא, כמו תמיד משטרת ישראל מקפידה וממשיכה לעשות את עבודתה כראוי  

כשהתחלתי לצרוח מכאבים ושרועי נרגע מההמולה סביבנו והתחיל קצת להבין מה קרה הוא הזמין משטרה ודיווח על התאונה, כעבור מספר שניות הגיעה ניידת האמבולנס ומספר רוכבי אופנוע משירותי ההצלה, אני ורועי עלינו לניידת האמבולנס וקיבלנו את הטיפול הראשוני, את כל הלילה בילינו במיון (מקום לא נעים בכלל), שכבתי חצי לילה על המיטה עם יד מקובעת חבושה בסרבול, רועי לצידי נע צולע סביב המיטה עד שהגיע תורנו לקבל את הטיפול: בדיקה ראשונית, צילום רנטגן והמשך טיפול במקום.

מהמיון יצאנו בשעת בוקר מאוחרת רועי חבוש רגל, שפשופי הכביש הקשים ניכרו בידיו ורגליו. אני עם שבר במרפק ימין, המצריך ניתוח לחיבור העצם השבורה, בשפה הרפואית שבר במרפק אולקרנון  פלוס הנחייה ברורה להרכבת קוקטייל ממשככי כאבים,מהאחות הנחמדה, על מנת שאוכל להצליח להירדם בלילות הבאים.